הטרגדיה של החיים אינה המוות, אלא הדברים שאנחנו מניחים להם למות בעודנו חיים

״הטרגדיה של החיים אינה המוות, אלא הדברים שאנחנו מניחים להם למות בעודנו חיים״

נורמן קזינס, סופר

בפרסומת נפלאה לרכבים נאמר פעם שזה שאתה נושם לא אומר שאתה חי…

יש הבדל גדול בין להתקיים ובין לחיות, בין השרדות לבין פריחה ושגשוג. רובנו משלימים עם החיים כהוויתם ועם אורח החיים השיגרתי. רובנו כבר שכחנו כמה כישרונות ויכולות אנושיות טמונות בנו.

יש לנו נטייה אנושית מוטעית לראות את נקודות החולשה שלנו (לא חצי הכוס…). מה אני לא יכול , מה אני לא מסוגל, מה לא משמח אותי ומה כבר עדיף שלא יקרה- כל אלה במקום המחשבה של מה אני כן!

האם אתם מנצלים את הכשרונות שלכם?

אם אתם בחוויה שכן- אשריכם! אם אתם עונים בהיסוס - כדאי לבדוק ואם אתם עונים ״לא״- כדאי להתחיל לפעול!

בגיל המבוגר הולכת ומתעצמת תחושת הפער בין מה שאני רוצה ומרגיש לבין מה שאני מסוגל.

המעבר בהפנמה בין הרצון למסוגלות הוא תהליך ויש אפילו שמכירים בו כאובדן. ההכרה שיש דברים שאני כמהה להם אבל הם כבר לא בהישג מסוגלותיי היא מורכבת ומלווה בייסורי מצפון ואף רגשות אשם (בהכללה)

לא אחת אני שומעת את התסכול ותחושת ההחמצה מדברים שלא יקרו יותר וחלון ההזדמנויות התעמעם עם השנים.זו באמת תחושה מתסכלת ולא פשוטה!

עם זאת, גם היום יש דברים שאנחנו יכולים לעשות וסביר שבמבט לאחור נגלה כי איננו יכולים לעשותם יותר…ששוב פיספסנו את חלון ההזדמנויות..ושוב נחווה תחושת תסכול.

אז רגע!

שניה,

בלי לקחת דף ועט, בלי להכין רשימות ארוכות ומיגעות שעתידן להשאר על הנייר.

בלי לקרוא את בודהה או לצטט את אריסטו.

עכשיו,

בזה הרגע,

מה את.ה עושה?

ממש עכשיו.

קום / קומי ממקומך ותעשה משהו אחד! קטן! שישמח אותך!

לא אחר כך, לא שנייה, בלי אבל…

ממש עכשיו.

משהו קטנטן שעושה נעים ומעצים את רגע המסוגלות הזה.

את.ה עוד יושב.ת???